חברותיה של חני וינרוט ז”ל משתפות אותנו ברגשות שלהן שנה לאחר לכתה

 

געגוע

חני ליפשיץ – קטמנדו

 

יא’ בכסליו היום.
שנה בלי חני וינרוט המופלאה..
לקראת הסוף היתה לנו מן בדיחה פרטית כזו שכל עוד חוש הריח לא ניטל ממנה- היא נשארת איתנו.
זה התחיל מזה ששמעתי פעם מישהו חכם שאומר שבשבוע האחרון לחיינו- אנחנו כבר לא מריחים..
חני הבטיחה לספר לי אם זה נכון ומאז בדקנו עליה את הענין הזה..
אני מצטערת שאין לי תשובה עבורכם.
בשבוע האחרון לחייה כבר שכחתי לשאול.
רק שרתי והחזקתי ידיים ובכיתי בלי סוף כשהיא לא רואה .
כך שאני לא יכולה לספר לכם אם זה נכון או לא…

אני רק יכולה להבטיח לכם שכבר שנה בגן עדן

חני מפיצה ריחות של חופש ,נגיעות של אור, ניצוצות של חכמה וקולות של לב שאין עוד כמותו.

וכאן?
בעולם הזה?
אנחנו לא מפסיקים להריח אותה!
כמה געגוע , חני!
כמה געגוע!

צילום מסך של ההתכתבות בין חני וינרוט ז”ל לחני ליפשיץ

את לא הולכת

ציפי קלוטניק

 

לא להאמין שעברה שנה וחני כל כך חסרה ועם זאת כל כך נוכחת ומאירה.
בשבת שעברה, שבת פרשת תולדות, בעלי ביקש להישאר עם הבנים בקידוש בבית הכנסת.
אז עשינו בבית קידוש בנות, רק אני והבנות שלי.
אחרי שהן סיפרו פרשת שבוע ממה שלמדו בבית ספר, פתחנו את הספר “שבת שלום חני” וקראנו את הרעיון הנפלא שהיא מביאה שם על כך שהשמחה היא התולדה של האמונה
והרגשנו כאילו חני יושבת איתנו בסעודה.


חשבתי לעצמי שלצד הכאב והגעגוע והחוסר, כמה מדהים שחני כאן, ממשיכה להשפיע, להחיות ולחיות בלבבות.
רציתי להגיד לחני את מה שכתבתי לה בשיר ממש לפני שנפטרה ואני רואה במוחש כל הזמן,
מנשים שניגשות בהופעות לספר על ההשפעה שלה על חייהן ועד הספרים שלה שקורצים לי במקומות רבים ולא צפויים ועוד ועוד “ד”שים” חיים מחני.

“את לא הולכת
לא תעלמי
לא תהפכי עמומה
תמשיכי להאיר להישמע
במלוא העוצמה”

חני אהובה, יש לך מקום עצום בעולם הזה ובוודאי גם בעולם הבא!

 

סבל לא-הכרחי

סיון רהב-מאיר

 

היום במלוא השנה לפטירה של חני וינרוט ז”ל, שהתמודדותה עם מחלתה נתנה השראה לרבים.
הנה סיפור קטן שלא עוזב אותי כבר שנה: כמה ימים אחרי ההלוויה נסעתי להרצאות בצפון, בעלי ידידיה נהג ויצאנו קצת באיחור, העיכוב הצפוי בהגעה ליעד היה של 20 דקות, ואורך הנסיעה – 3 שעות. פתאום מצאתי את עצמי אומרת: “מה חני הייתה עושה? היא בטח הייתה אומרת שאפשר לנסוע עכשיו 3 שעות ולחשוב על האיחור, ולהיות עצבניים וטרודים, ואפשר פשוט ליהנות מהדרך, לקוות שנגיע בזמן, וגם אם נאחר קצת – זו לא סיבה להרוס 3 שעות”.
כעבור כמה ימים ראיינתי את בעלה דובי וינרוט לטלוויזיה. לפתע שמעתי את דובי עונה לאחת השאלות כך:

“חני תמיד ביקשה להפריד בין סבל הכרחי לבין סבל לא-הכרחי, בין מה שאנחנו חייבים להתמודד לבין מה שצריך להתעלם ממנו”

למשל, אם יש לפנינו נסיעה ואנחנו עומדים לאחר – אנחנו יכולים לבלות את כל הדרך בקיטורים ובדאגה, ויכולים להבין שזה סבל לא-הכרחי, שאנחנו לא חייבים לסבול עכשיו בגלל האיחור שאולי יגיע בהמשך, וצריך פשוט להתרכז ברגע שלפנינו.

צופים ערניים אולי שמו לב שמנחת התכנית קצת התרגשה,
לזכרה.

בדרך לאלוקים

הניה שוחט

 

חשבתי היום על חני וינרוט ז”ל.
היום יום השנה שלה והיא עדיין חיה נושמת ובועטת במוחי .
רוב הזמן הדחקתי את לכתה כי כשאני רוצה, אני נהדרת בהדחקות. אבל מדי פעם היא מתפרצת לי לתודעה במלוא הודה, צניעותה, ענוותנותה וחוצפניותה (התקיים בו”ז)
ואני נשנקת מתהיה – איפה את? איפה הלכת בדיוק ברגע המותח?
נזכרתי בה כי לפני שנה פלוס הופענו בפעם הראשונה בגולה עם המופע “תשמחי עלי” והיא כבר הייתה מאושפזת אבל שבועיים קודם הייתי אצלה בליל שבת וסיכמנו שהיא תבוא ויהיה מרגש.
“אני פוחדת שלא תבואי”, אמרתי בשקט אז
“למה את פוחדת?”
“כי איך אני יכולה להצחיק ולהסתלבט על הבמה כשאת גוססת?”
“מצחיקה, תדברי עלי וזה יביא לך מלא רייטינג”
(היא צדקה, מלא לייקים)
אלו היו השיחות איתה. נטולות פאסון ופאסדה.
היא לא הגיעה למופע הזה, אבל קיבלה וידאו ותמונות והתרגשה בשבילי מרחוק. אני אסירת תודה לה על הדרך שלי, היא דחפה אותי מהצוק בשתי ידיים והלכה לבית עולמה מותירה מאחוריה כ”כ הרבה נשמות שקיבלו ממנה וממשיכות לפעול עד היום בזכות המילים שאמרה, מעשים שעשתה ושתיקות ששתקה.
בהלוויות יש את הנוסח:
“עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה; דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.”
כשמזדמן לי להגיע ללוויה, אני נרעדת מהטקסט הזה ולרגע אחד קטן מתנערת מדאגות העולם הזה ומזדעזעת – מה באמת באמת חשוב בעולם הזה?
בהלוויה של חני גם הזדעזעתי וגם שמחתי – ידעתי שהיא הולכת עם כרכרות של נחת לבורא עולם, הכרכרות האלה ממשיכות להתמלא לזכותה.
ולמרות שהדחקתי את לכתה, היא איתי בעליה לבמה, בהתמודדות שאחרי, בזיקוק האמת של כל השקר, בעבודת המידות ובדחיקת הכבוד הצידה, כי למרות הטשטוש, זה לא מה שחשוב.
ואפשר לזקוף הרבה לזכותה אבל אם יש משהו באמת חשוב, זה שהיא לימדה אותי שאפשר לעבוד את השם בשמחה, שכינוס של נשים יחד לכוס קפה זה נחת רוח להשם. שעבודת השם היא הרבה פחות מסובכת ממה שחשבנו, ואפשר לרקוד כל הדרך לאלוקים.
כי זה מה שהיא עשתה.
כל הדרך לאלוקים.

אהבת? שתפי

Share on facebook
Facebook
Share on google
Google+
Share on twitter
Twitter

DossitGirl instagram

הרשמי לניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים שווים

DossitGirl instagram